עודד מזרחינקודת מבט חדשה על מה שצריך לעבור בעולם הזה. מתוך הספר שְׁנִיוֹת אוֹר
מאת עודד מזרחי
לילה אחד לפני השינה קראתי באחד מספרי ברסלב, שם מובא סיפור מופלא על רבי נחמן ותלמידו רבי נתן המספר כי פעם אחת ראו הרבי ותלמידו לוויה של אחד מבני העיר, וכדרך הלוויות בכו קרובי המשפחה ואלה שהכירוהו מקרוב. הרבי אמר לתלמידו:
“הם בוכים ואילו הנפטר צוחק”.
רבי נתן תמה: “אבל הנפטר לא היה איי-איי-איי, ועליו לעבור מה שצריך לעבור?…”
“אף על פי כן”, חתם רבי נחמן.
הסיפור חדר לנשמתי. יש לרבי נחמן כאלה דיבורים מיוחדים שחודרים דרך חומות הגוף ישר לנשמה. וכך נרדמתי מתוך הרהורים.
*
ואז ראיתי את עצמי מגיע ללוויה של אביו של אחד מחבריי. מכונית החברה קדישא הייתה בצבע קרם ובלונים צבעוניים היו קשורים אל גגה. כאשר הוצא הנפטר מהרכב כולם פרצו בקריאות שמחה. בניו של הנפטר התחבקו ופתחו בריקוד סוער. מסע הלוויה לאורך שורת המצבות האינסופית נערך בשירה ובריקודים כמו בהכנסת ספר תורה. כאשר הורד הנפטר בתכריכיו לבור כולם קראו “מזל טוב! מזל טוב!”
הייתי מזועזע לגמרי ושאלתי את אחד המשתתפים שמחא כפיים: “תגיד לי. כולם פה השתגעו?! איך אפשר לשמוח כאשר אדם מורד לבור תחתיות?! צחוקו של האיש הפך ללגלוג:
“האיש הזה בן שמונים וארבע. כל חייו לחם והתמודד, סבל עליות וירידות, חלה והבריא, תיקן תיקונים, הוציא כספים והזדקן. עכשיו הוא פטור ממסים, פטור מתשלומים, פטור מעלבונות, משיגעונות, ממתחים, בקיצור – נפטר!”
“אבל הוא גם נהנה בחייו”, ניסיתי למחות, “היו לו רגעים יפים, רוחניים וגשמיים. הוא קיים מצוות, הייתה לו נתינה”.
“זה כסף קטן”, ביטל אותי האיש והצטרף למעגלי השמחה.
לאחר מכן ראיתי את עצמי מגיע לברית מילה שנערכה באולם אירועים קטן באזור תעשייה בפאתי העיר. כל המוזמנים היו קודרי פנים ומיעטו לדבר. על השולחנות היו מונחים מיני ברכות בצלחות חד פעמיות: מלפפונים חיים חתוכים, זיתים שחורים גדולים, ביצים מבושלות בקליפתן, שקדים מרים, בוטנים מלוחים ומיצים זולים.
בעת המילה התינוק פרץ בצווחה דקיקה ואחריו פרצו כל הקהל בבכי. נשים ייבבו ואחת מהן, מן הסתם האם, התעלפה ונזקקה לסיוע רפואי.
“למה כולם בוכים?!”, שאלתי את אחד המשתתפים שנשך את שפתיו.
“איזו שאלה?!”, זעק בכאב, “תינוק אומלל וחסר ישע נזרק לעולם של ניסיונות וסבל ותענוגות מדומים, ואתה עוד שואל למה כולם בוכים. אין לך לב לרחם עליו?!”
נאלמתי דום. חששתי להמשיך בוויכוח כנגד הלוגיקה שלא שייכת לעולם הזה, לא שייכת לתורה ומצוות עלי אדמות, שכול כולה מדברת רק מנקודת מבט של העולם הבא, ללא פירור של עולם הזה.
*
מצאתי את עצמי שטוף זיעה במיטתי. שמיכתי הייתה מושלכת ארצה וכיסוי המיטה היה מקומט מרוב התהפכויות. מבעד לחלון ראיתי עולם כחול כהה, מעורבב בחושך ואור. תרנגול קרקר כמו שכתוב בספרי ילדים. נזכרתי בחלום המטורף וגערתי בעצמי לפני “מודה אני” ונטילת ידיים: “חביבי, יותר אתה לא קורא לפני השינה סיפורים על עולם האמת!”