הרב שמואל טל
הרב טל מסביר מדוע לא כדאי לחשוף את הילדים לתוכן שלילי, ואיך זה קשור למחויבות שלנו לעם ישראל בכלל
ישנן תפיסות המעודדות חשיפה מבוקרת לתכנים בעייתיים, בטענה שהילד ממילא ייחשף אליהם בעתיד, ועדיף שהחשיפה הראשונית שלו תיעשה על ידי ההורים ובצורה מבוקרת. כביכול זוהי חשיפה לנגיפים רוחניים ‘מוחלשים’, שאמורה ליצור עמידות חיסונית. אולם גם זוהי טעות חמורה ביותר, ונבאר את הדברים בעזרת ה’.
ישנו ספר בתנ”ך, ספר עובדיה, ובו פרק אחד בלבד שכולו נבואה על אדום. מדוע דוקא עובדיה נבחר לנבא נבואה זו על אדום? הסבירו חז”ל: “אמר הקדוש ברוך הוא: יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים (אחאב ואיזבל) ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים (יצחק ורבקה) ולא למד ממעשיהם”. מסביר הרב דסלר: איך עשו נהיה עשו, למרות שהיו לו שני הורים צדיקים? כי הוא כל הזמן אמר לעצמו במודע ‘אני לא אהיה כמו אבא ואמא, אני אהיה שונה’. “כל הצדקות שראו עיניו, וכל החינוך שהשתדלו לחנכו, הגבירו בו את העקשנות לצד ההפכי, ונשרשה בו הטומאה כל כך, עד שבניו עד סוף כל הדורות הנם לוחמים לבטל את תכלית הבריאה”. זה סוּפֵּר-רשע! ומי יכול להינבא על רשע כה שורשי? רק סוּפֵּר-צדיק! שפיתח מודעות נגדית לסביבתו. כזה היה עובדיה שגר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, ולכן דוקא הוא יכול להנבא על נצחוננו המוחלט את אדום.
אולם ישנו מדרש חז”ל שלכאורה סותר מסר זה (ילקוט שמעוני, שמות קסט): “‘ויואל משה לשבת את האיש’ – בשעה שאמר משה ליתרו: תנה לי את צפורה בתך לאשה, אמר לו: קבל עליך דבר אחד שאני אומר לך ואני נותנה לך לאשה. אמר לו משה: מה הוא? אמר לו: הבן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים; וקבל עליו. אמר לו: השבע לי; וישבע לו, שנאמר ‘ויואל משה לשבת’, אין אָלָה אלא לשון שבועה”. ותמה הרב דסלר: איך זה יתכן שמשה רבינו יישבע להקדיש את בנו לעבודה זרה?! ואיך חז”ל למדו מן הפסוקים מה היה תוכן השבועה? והסביר, שמשה התרצה לשבת אצל יתרו כיון שהוא זיהה בוודאות שהוא יצליח להוביל את יתרו לדרך האמת; אבל בהתרצות זו היתה טמונה (בפנימיות הלב, אף שלא חשב על כך) הסכמה לשבת עם יתרו אפילו אם כתוצאה מהתחברות זו יימשך בנו בכורו לעבודה זרה. וכך אכן קרה לבסוף, שיצא ממנו יהונתן שהיה כומר לעבודה זרה. אולם לאור דברי חז”ל על עובדיה, לכאורה הדבר עדיין תמוה: אם “צדיק הדר בין שני רשעים” הוא צדיק כל כך גדול כיון שהוא מפתח נוגדנים לרשעות, למה אצל משה זה לא עבד? למה ההתחברות שלו עם יתרו הובילה לעבודה זרה?
מסבירים בעלי המוסר, שההבדל נעוץ באפשרות הבחירה. לעובדיה לא היתה ברירה, הוא היה מופקד על בית המלך והימצאותו בין רשעים זו מציאות שנכפתה עליו – וממילא התפתחו בו נוגדנים כנגד הרשעה והקרבה אליהם רק העצימה את קדושתו. אצל משה הבעיה היתה ההסכמה, ה”ויואל”. במציאות כזו לא רק שלא מתפתחים נוגדנים נגד הרשעה, אלא אף מוכרח שתהיה השפעה ופגיעה אנושה ממנה.
ומכך נשליך לענייננו: עם מציאות שנכפית עלינו בעל כרחנו, נדע אנו ויידעו ילדינו להתמודד, ואף תהיה סייעתא דשמיא; אך השלמה והסכמה מרצון – ואפילו רק למחצה, לשליש ולרביע – היא הרסנית. כי בד בבד עם המסר שנרצה לומר לילדינו שאנחנו צריכים להשפיע קדושה ולא להיות מושפעים מהטומאה, אנחנו גם מחנכים אותם בעקיפין להתרצות להיות שייכים לטומאה. והמסר הזה נקלט, והילד מפנים שזה מוצדק “להתרצות” להיות שייך לטומאה ואפילו באופן חלקי. ולכן עלינו לחנך לכך שכל מפגש עם הטומאה הוא בלתי רצוי לחלוטין והוא כורח המציאות שאיננו בוחרים בו. אם נחנך את ילדינו שאיננו רוצים טומאה ואין לנו שום קשר לטומאה – אז הילדים בע”ה יגדלו עם רצונות טהורים לקדושה בלבד.
גם ביחס למחויבות הגדולה שלנו לכל עם ישראל צריכה להיות אותה גישה. יש לנו אחריות לכלל ישראל, ועלינו להתפלל על אחינו ולנסות להשפיע בדרך של שיעורים וסמינריונים ושידורים וכדומה. אבל לא ממקום של השתייכות חברתית וטשטוש הגבולות הברורים בין הקדושה לטומאה. וכך גם צריך לחנך את ילדינו למחויבות ואחריות ואיכפתיות לכל מה שקורה לעם ישראל ולרצון עז לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. אבל השדר החינוכי שלנו צריך להיות שאנחנו איננו מעורבים תרבותית וחברתית עם העולם החילוני. אנחנו שתולים לגמרי בעולם הקדושה ומתוכו אנחנו מנסים לפעול פעולות של קירוב ואחריות לכלל העם באהבה.