הורים, שימו לב אל הנשמה

ריאיון עם הרב שמואל טל בענייני יסוד בחינוך

הרב טל, אולי הגיעה השעה להשקיע יותר בחינוך כי זה, כך מתברר, ה”עקב אכילס”?

הציבור בכללותו חייב להשקיע הרבה יותר מאמצים בחינוך המושתת על שיחות אישיות ופרטניות. מטבע הדברים זה גם מצריך יותר משאבים ויותר אנשי חינוך ויותר ניסיון בהקשבה ובניסיון “לגעת” במקום האמיתי של החניך ולא לדבר “מעל הראש” שלו ובעצם לפספס אותו.

בכלל, איפה טעינו שיש כאלה “פירות הנושרים”?

לעניות דעתי, זה שניתן משקל יתר לחיצוניות ולא ניתן מספיק דגש על ה”לב” – זו הטעות העיקרית. אפילו לימוד התורה, שהיה אמור להיות מפגש תמידי עם הקב”ה, כמו שהדגיש החפץ חיים את מאמר חז”ל שהשכינה שונה כנגדו של העוסק בתורה, נעשה בחיצוניות. ואז לא פלא שהחיצוניות הזאת הובילה לחוסר הקשבה ולחוסר אהבה ולהתכחשות לנפש הבנים והבנות, ומשם קצרה הדרך לנשירה.

כמו כן, העולם שבחוץ הוא מרגש, הוא מושך, הוא כביכול “חי”… על מנת שהתחושה תהיה ש”אין מה לחפש שם”, צריך שיהיה לנו עולם משלנו, שגם הוא מרגש ומושך וחי. לשם כך צריך להעצים את החוויה הרוחנית של השבת, המועדים, התפילות, הלימוד. זה אמור לכלול שירה, נגינה, קישור לצדיקים ולתלמידי חכמים גדולים, סיפורי צדיקים וגדולי ישראל ועוד. גם אם אברך חווה שמחה וסיפוק מהשגרה הברוכה והפשוטה של הלימוד שלו, הוא צריך לדעת שהילד שלו זקוק בתחילת דרכו לאמצעים נוספים שיחזקו את הקישור החווייתי שלו ללימוד.

מה הרב ממליץ לעשות כדי למנוע את בעיית נוער השוליים, או לפחות להקטין את מימדיה?

ראשית, אני רוצה להקדים שהשאלה הזאת היא לא “עוד שאלה”. הנושא הזה מאד מאוד בוער בי, ואני מתפלל עליו רבות. הנוער שלנו הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו. הוא תכלית הכול. עיקר תפקידנו הוא להעביר את יהדותנו לבנינו אחרינו. הנושא הזה חייב לטלטל אותנו ואסור לנו בשום אופן לעבור לסדר היום ולהמשיך הלאה כרגיל, ולצאת ידי חובה רק בהבעת אנחה על התופעה. אנחנו חייבים להרגיש שזה ממש ממש כמו מציאות בה ביתו של האדם בוער באש. הוא לא יכול להישאר אדיש, ועליו לעשות הכול, ממש הכול, בשביל להתמודד עם הבעיה.

לעניות דעתי, ישנם כמה גורמים שחוברים לתופעה המצערת הזאת, וצריך לטפל בהם בדחיפות.

בראש ובראשונה, זה הנושא שעליו דיברתי קודם: ילד וילדה ואחר כך נער ונערה זקוקים להתחבר לה’ יתברך ולדרך התורה והמצוות בחיבור פנימי-נפשי ולא בחיבור חיצוני. אם משתיתים את הקשר על יראת העונש, הן עונש מהמחנך וההורה והן עונש מן שמיא, אז הילד גדל מתוך רתיעה וריחוק ואפילו סלידה מכל מה שקשור לתורה ולמצוות ולאמונה בה’. מובא במקומות רבים בכתבי החוזה הקדוש מלובלין זיע”א שבדור שלפני הגאולה העבודה תהיה חייבת להיות מתוך אהבה. אי אפשר יהיה להשתית את העבודה על היראה תתאה (=תחתונה, נמוכה. כלומר, יראת העונש). הקב”ה מחכה לנו באהבה ורוצה שגם אנחנו נפנה אליו באהבה. צריך להשריש בקרב הילד את זה שה’ אוהב אותו ואכפת לה’ ממנו והוא רוצה שיהיה לו טוב, וכדי לקרב אותנו אליו הוא נתן לנו תורה ומצוות, וכך אנחנו יכולים להתקשר אליו ולהתחבר אליו. ושה’ שומע תפילה כפשוטו ואפשר תמיד לפנות אליו ולדבר איתו. צריך לעודד את הילד לדבר עם ה’ ולהודות לה’ ולבקש מה’, ולהנכיח את ה’ כמעט רק במימד של אהבה. צריך כמובן גם יראה, אבל המינון צריך להיות יחסית מאד נמוך ביחס לאהבה.

לא סוד הוא שעיקר הבעיה אינה בין הילד לבין הקב”ה, אלא בינו לבין הוריו, סביבתו, מוריו..

ברור שבמקביל, חשוב כל כך להרעיף אהבה על הילדים שלנו. שהם ירגישו שאנחנו אוהבים אותם כפשוטו. לחבק אותם, לנשק אותם, להביע להם הרבה מלות אהבה. הדור שלנו כל כך זקוק לאהבה. ילד שיש לו חסך באהבה הוא ילד חולה. התוצאות ההרסניות של זה יגיעו מהר מאוד.

וזו לא רק אהבה, זו גם הקשבה. ילד צריך לקבל תשומת לב. ההורים והמחנכים צריכים להיות קשובים לקשיים שלו, להתמודדויות שלו, ולנסות לעזור לו מהמקום שלו. לא להנחית עליו הוראות והנחיות שהוא לא יהיה מסוגל לקיים אותן.

ויש עוד נקודה: כשמחנכים לכך שכולם צריכים להיות גדולי תורה, ואם ברור שילד לא יהיה גדול בתורה, אז הוא כבר מראש “סוג ב'” – זה דבר חמור מאד. מדוע שילד יגדל כל ימיו בתחושת כישלון מובנה, בתחושה שהוא לא רצוי, שהוא סוג של “נספח” מיותר. בד בבד עם זה שצריך לחנך לאהבת תורה ולכך שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ותלמידי החכמים הם המאורות שלאורם תמיד נלך, בד בבד צריך ללמד על חשיבותו של כל יהודי וחביבותו לפני בוראו, גם אם הוא “יהודי פשוט”.

ובכל זאת, כשאנחנו מוקפים בחברה חילונית כפרנית שמטילה עלינו מצור, צריך לחשל את הילד גם באמונה.

ברור שיש לילדים ולנערים גם שאלות באמונה. לפעמים אלו שאלות שנוגעות ליסודות הכי בסיסיים של האמונה, ולפעמים לעניינים פחות יסודיים. אסור שתיווצר תחושה ש”אסור לשאול”. שאם אשאל אז יחשבו עלי דברים גרועים, אז זה יפגע אחר כך ביכולת שלי להתקבל למקום פלוני, “יסמנו” אותי, זה יפגע לי ב”שידוך”. מוכרחים לתת לגיטימציה לשאול שאלות. וחייבים להכשיר את המחנכים והמחנכות לדעת את התשובות וגם לדעת איך להעביר לחניכים את התשובות הללו. אנחנו לא צריכים לפחד כלל משאלות באמונה. התשובות שלנו הן כל כך טובות וכל כך נכונות וכל כך צודקות, שלא צריך להיות לנו שום חשש מלדון בשאלות הכי בסיסיות באופן ברור. בזה שאנחנו חוסמים את הילד מלשאול שאלות, אנחנו לא מונעים ממנו את השאלה ולא פותרים לו את הבעיה. הבעיה קיימת, אלא שהוא לומד להסתיר אותה. ואז נוצרת מציאות הרבה יותר גרועה, כי הוא נאכל מבפנים משאלות שמייסרות אותו ולא נותנות לו מנוח.

הרבה דרכים מובילות אל ההורים..

האווירה בבית חשובה מאד. כשאין שלום בית, או כשיש אווירה מאד מתוחה בבית, הילד נפגע מזה מאד. ההורים צריכים לדעת שלבעיות שלום בית יש השלכה עמוקה הרבה מעבר לעצם היחסים שביניהם. הילד חווה קושי גדול והוא מאבד את הנכונות שלו להזדהות עם דרכם של ההורים. אם בני זוג רואים שהם לא מצליחים לייצב ביניהם שלום בית, הם זקוקים ללכת לייעוץ דחוף. במקרים חריגים שלא ניתנים לפיתרון, יש לגיטימציה גם לגירושין. לפעמים זה פיתרון עדיף מאשר מציאות קבועה של מריבות וסכסוכים ואווירה קשה בבית.

הדוגמה האישית חשובה ביותר. ילד שרואה שהוריו בעצמם לא מתפללים, או לא נוהגים בצניעות, או מתייחסים בקרירות רבה ללימוד התורה, או שהוא רואה שהמחנך שלו משקר אותו – הוא לומד שכול הדברים הללו לגיטימיים. אי אפשר לדרוש מהילד דברים שההורה או המחנך אינם מקיימים בעצמם. אם להורה או למחנך יש ספקות באמונה, שלא יצפה שלבן שלו או שלתלמיד שלו לא יהיו ספקות. מוטל על ההורה והמחנך לפתור לעצמו את הבעיות שלו, כדי שהוא יוכל להקרין אמונה אמיתית כלפיו ילדיו ותלמידיו.

האם זו בכלל משימה אפשרית, לחנך את הדור הצעיר לחיי תורה ומצוות, במדינה שרשות הרבים שלה נשלטת על ידי יצרים, תאוות וחולאים רוחניים, או שחייבים להקים חומות בצורות וגבוהות?

דומני שבדור שלנו עם כל ניסיונותיו המיוחדים, הקב”ה מאלץ אותנו להתרומם למקום אחר לגמרי מזה שהיינו בו עד היום. האינטרנט והמכשירים השונים גורמים לכך שהחומות הללו כמעט ואינן מועילות. הם פורצים את החומות הבצורות ביותר ועושים שמות ומדליקים אש בכל קצוות הבית. זה לא סוד שכל מי שרוצה (ויש הרבה מאוד שרוצים) יכול לעקוף בקלות רבה את כל החומות הללו, ולהציג על פני השטח שהוא כביכול מקפיד על כללי החומות הללו, כאשר מתחת לפני השטח כל החומות פרוצות אצלו, תרתי משמע.

אם כך, כיצד מתגוננים?

על ידי עשיה חיובית. הדבר הכי חשוב והכי משמעותי שה’ יתברך רוצה מאיתנו זה להתחיל ללמוד להבעיר את אש הקודש שבלבבנו. התורה ציוותה בפשטות על כל יהודי “ובו תדבק” (דברים י, כ). אדם שאוהב את ה’, שלבו כוסף לה’, שיש לו קשר תמידי עם ה’, שהוא לומד לפני ה’ ומתפלל באמת לפני ה’, וחי את חייו וניסיונותיו והתמודדויותיו לפני ה’, ובעצם דבוק בה’ כל חייו – אזי כל “האהבות הנפולות” יהוו עבורו מטרד חיצוני שלא נוגע אליו ולא מעניין אותו ואין לו בו שום חפץ.  אב ואם שאוהבים את בנם, אינם מתפעלים מכל ילד מוכשר אחר. ללמדך שהכל תלוי ב”לב” ומכוון ל”לב”. זה הדבר הכי חשוב והכי משמעותי.

הקב”ה לא רוצה שנעבוד אותו בחיצוניות, רק בגלל מסגרת מחייבת, רק בגלל נורמה חברתית, רק בגלל פחד מפגיעה בשידוך, רק בגלל חשש להיזרק מהמוסד הזה או מהמוסד האחר. כשמשתיתים את כל היחס לתורה ולמצוות על בסיסים חיצוניים כאלה, מרוויחים אולי בטווח הקצר, אבל מפסידים הרבה בטווח הבינוני והארוך. כי בסתר אדם יכול לעשות את כל העבירות שבעולם. אם לאדם אין קשר פנימי לה’, אם ה”לב” שלו לא מחובר לה’ ולא בוער לה’, אז כל האמצעים החיצוניים הללו יכולים להועיל במידה מסוימת ליוקרה ולשם של מוסד, לכבוד ולמעמד חברתי, אבל לא לעבודת ה’ באמת, ובוודאי שלא לעמידה מול כל הסכנות והניסיונות שבדור הזה.

דהיינו, יהדות ליחידים שביחידים…

אכן, הבעיה הגדולה היא שכמעט אף אחד לא מאמין שאפשר באמת לחנך ל”לב”. הרי ה”לב” הוא משהו כל כך פנימי, כל כך עדין, כביכול כל כך לא “נגיש”, שהדאגה לו נראית רק כמותרות ליחידי סגולה. הרי הרבה יותר קל לכפות נורמה כלשהי על תלמיד או על תלמידה. קובעים שזה וזה אסור, וכל מי שתופסים אותו שהוא עובר על האיסור מטופל בהתאם, ולעיתים מושעה ואף “נזרק” מהמוסד. אבל זה לא “מחנך” באמת. זו רק סנקציה או הגנה בלית ברירה.

החינוך עצמו הוא להתחיל לפתח יחס פשוט וישיר אל ה’, לפתח את האהבה הפשוטה אל ה’. בכל יהודי קיימת נשמה טהורה, שהיא בת מלך, שכוספת אל ה’ בכל מאודה. צריך להאמין בה ולתת לה לבוא לידי ביטוי. צריך ללמוד לתת לה להשמיע את דברה, ללמוד להקשיב לה. “שימו לב אל הנשמה”. כשאדם לומד להכיר שיש לו נשמה, והוא לומד לכבד אותה ולתת לה להוביל אותו ולנהל אותו – הוא ירצה רק את ה’ בכל לבו. הוא מעצמו יסלוד מכל דבר שמפריע לנשמה שלו, הוא מעצמו ירצה להתרחק מכל הטומאה הסובבת, והוא מעצמו ירצה את הקדושה ואת הטהרה.

משימה שניתנת להשגה?

אם היו נותנים את הדגש בחינוך על כך, והיו מכשירים גם את ההורים וגם את המחנכים לחנך ל”לב”, ל”נשמה”, ל”פנימיות” ולא ל”חיצוניות” – אז היינו מחוברים בלבנו לה’ והכל היה נראה אחרת לגמרי. ברור שצריך חומות וגבולות ברורים. אבל את עיקר המאמץ צריך להשקיע לא בניסיונות חוזרים ונשנים, שכושלים בכל פעם מחדש, להגביה עוד יותר את החומות, אלא בציוד התושבים שבתוך החומות בציוד שמשמיד את כל הטילים כבר בשעת השיגור.

החיים בחברה חילונית מאתגרים ברמות קשות. מה העצה כדי להישאר יהודי על אף כל הפיתויים והתרבות החילונית, שמעוותת את כל החיים?

כפי שנאמר קודם, אנחנו צריכים להשקיע הרבה בפיתוח הקשר החי שלנו עם ה’. לדבר עם ה’, ללמוד דברים ש”נוגעים” בנו, ולא להסתפק רק בלימוד שכלי, שהוא חשוב מאד מצד עצמו, אבל אם הוא לא מחובר לעמידה שלנו לפני ה’, אז הוא נשאר “חיצוני”. החזון איש הדגיש שצריך כל הזמן לדעת ולהרגיש לפני מי אנחנו עמלים בתורה. לעסוק הרבה בהתבוננות בעצמנו, באישיותנו, ובעבודה תמידית של שיפור ותיקון. לנגן לה’, לשיר לה’. ככל שהקשר שלנו עם ה’ יתברך יהיה חי ופעיל ואישי, אנחנו נרצה רק את ה’ ואת תורתו ונמאס בתרבות החילונית. כמובן שכל זה אמור להיות במקביל לכך שצריך לתחם היטב את החיים שלנו אל מול החברה החילונית.

הציבור החרדי והחרד”לי גדל. כשציבור גדל זו כבר לא אליטה. היכולת להבטיח שכל החרדים והחרד”לים יהיו “פך השמן הטהור” יורדת. איך מתמודדים עם זה?

גם זה מסתעף מהנאמר קודם. ככל שנתחבר אל ה’ ב”לב”, נוכל לשמור על הטהרה הפנימית שלנו. גם כשאדם אינו נמצא בבית המדרש ברוב שעות יומו, הוא יכול להיות מחובר כל הזמן אל ה’. דוד המלך היה עסוק ברוב ימיו במלחמות ובהישרדות מול אויביו ובענייני המלכות, וזכה רק לבקר בהיכל ה’ אבל לא זכה להיות בכל רגעיו בבית המדרש. ובכל זאת הוא היה קשור לה’ ודבוק בו בכל לבו בכל רגע ורגע. ואנחנו צריכים ללכת בדרכו.

יש לחזור ולהדגיש ולהטעים, כי למרות שרוב הציבור לא יכול לעסוק בתורה כל יומו (הנשים הן מחצית מהציבור, ויש להוסיף עליהן את כל מי שאין תורתו אומנותו), הוא יכול להיות דבוק בה’ אלוקיו תמיד. כדי לחיות בקשר כזה – עוצמתי וחי – עם ה’, גם מחוץ לכותלי בית המדרש, צריך לדאוג לשיעורים קבועים, חברותות קבועות וכד’, שמשמרים הן את עבודת ה’ והן את החיבור לתורה.

האם אפשר להתמודד הלאה בצורה של “כולם ישיבה”, “וכל בנייך לימודי ה'” ברמה גבוהה?

לעניות דעתי, זה לא אמור להיות כך. הקב”ה ברא את נפשותינו באופן כזה שלחלקנו יתאים להיות דווקא בעולם המעשה, ויש שלחלקנו תפקידים חשובים ביישובו של עולם. הקב”ה נתן לכל אחד מאיתנו את האפשרות להתקשר אליו ולהתחבר אליו מתוך התפקיד שהוא נתן לנו בקיום עולמו. וכבר אמר רבינו הרמח”ל בסוף המסילת ישרים שדרך החסידות יכולה להתאים לכל סוגי האנשים, בין אלה שתורתם אומנותם ובין אלה שלא. יתירה מזו, הקב”ה בוכה על מי שיכול ללמוד תורה ואינו לומד, אבל הוא גם בוכה על מי שלא יכול ללמוד תורה ולומד (חגיגה ה’ ע”ב). והכוונה היא שאם נועד לו תפקיד בעולם המעשה והוא בכל זאת מתכחש לתפקיד שלו – אז הוא סובל ומתוסכל שלא בצדק, ופעמים רבות גם גורם סבל למשפחתו ולקרוביו בעצם זה שהוא סובל ומתוסכל ואינו ממלא את ייעודו.

ואיך נעשית הסלקציה?

גם כאן נכנסת ההקשבה לנשמה. אם חיים בחיצוניות, אז חייבים לחנך שכולם צריכים לעשות רק דבר מסוים אחד. אבל אם לומדים להקשיב לנשמה, אז כל אחד צריך לחיות לפי מה שנשמתו מיועדת לו. אדם שלומד תורה בהתמדה גדולה, ומרגיש כל הזמן צער וחוסר, לצד הרגשה עמוקה ופנימית שהוא לא ממלא את ייעודו, וכשמזדמן לו ללמד בתלמוד תורה או לתקן מכשיר שהתקלקל או לארגן מפעל של חסד, הוא מתמלא בשמחה וסיפוק ועונג רוחני – זה סימן מובהק לכך שהנשמה שלו זקוקה לעשות דברים נוספים או אחרים, והקב”ה מייעד לו תפקיד אחר. עליו להיות קשוב לנשמתו, וזה ה”לכתחילה” שלו! כמובן שחשוב להתייעץ עם רב לפני שעוזבים את ספסלי בית המדרש ומשנים מסלול. וחשוב ביותר שכל אדם, בכל עשייה שהיא, יקבע עיתים לתורה, לגמרא ולעבודת המידות.

האם הכוונה היא שמי שמתאים לעולם המעשה, מלכתחילה לא צריך לשים דגש על לימוד? 

חלילה. ראשית, כולם צריכים ללמוד, כל יהודי מחויב בלימוד התורה. ישנם כאלו שמכוח מה שהקב”ה נטע בהם צריכים ללמוד כל היום כל ימיהם, וישנם כאלו שצריכים לקבוע עתים לתורה. אבל גם אלו שעוברים לעולם המעשה, ברור שהם כולם צריכים בתחילת דרכם ללמוד תורה כמה שרק אפשר. הרי החיבור לתורה הוא התשתית של כל יהודי באשר הוא, וכולנו צריכים להיות קשורים לתורה וכולנו צריכים לינוק ממנה. ברור גם שתלמידי החכמים שתורתם אומנותם ושעמלו ויגעו בתורה שנים רבות, הם אלה שצריכים להנהיג את הדור, ולא המארגנים והמלמדים ושאר אנשי המעשה. “מאן מלכי – רבנן”. אבל לא כל אחד צריך להנהיג את הציבור, ולא צריך ללחוץ על בחורים שמרגישים שלא מתאים להם להמשיך באפיק הזה, לחיות בניגוד גמור לאופיים ולנשמתם.

(פורסם בעיתון “שעה טובה”, תשרי ה’תשע”ז. הדברים עברו עיבוד קל והיו למראה עיני הרב.)