כמה מחשבות על עם ישראל כיום, על ההזדמנות השנייה שה’ נותן לכל יהודי, והציפייה לגאולה

מאת אביטל רביבו
“מי שהיה טמא או בדרך רחוקה”, ולא עשה את הפסח הראשון – יעשה את הפסח השני.
ומה נעשה אנחנו, שכולנו היינו גם טמאים, וגם בדרך רחוקה, ולא עשינו את הפסח הראשון במועדו – י”ד בניסן?
טמאים היינו, אנחנו וכל עם ישראל. טומאת הגלות שנספגה בנו במשך אלפיים שנים, סיאבה והשפילה את עמנו, עד שגם כשהגיע לארצו ולנחלתו – עדיין לא נטהר מרוח הגלות, עדיין לא נמצא טהור וראוי לעלות ולעשות את הפסח כבן חורין.
בדרך רחוקה היינו, אנחנו וכל עם ישראל. דרך רחוקה מן האמת, דרך שבה הולכים עדות-עדות ופלגים-פלגים, כל עדה וקהילה פונה לכיוון אחר, והכיוון האמיתי והנכון – נסתר מעינינו.
“שגג או נאנס, ולא עשה את הראשון – יעשה את השני… שאלו פטורין מהִכָּרת, ואלו חיבין בהִכָּרת”.
שנאמר: “והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות את הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה”.
ומה נעשה אנחנו, שכולנו טהורים היינו, ובדרך לא היינו, ולא עשינו את הפסח הראשון במועדו – י”ד בניסן?! מה נאמר ובמה נצטדק?
וכי אפשר לומר “טמא”?
וכי אפשר לומר “טמא” על עם ישראל, העם אשר נזדקק ונצרף בעול אלפיים השנים? העם אשר טבל בדם קדושים ובאפר שרופים?
וכי אפשר לומר על עם ישראל, שהוא בדרך רחוקה? העם, שבי”ד בניסן תשע”ז, היסב אל שולחנות ליל הסדר, בכל שביל ודרך? בקרני שומרון ובקיבוץ נען, בביתר ובראש פינה, בנפאל ובסן-סלבדור, בניו-ג’רזי ובאוקלהומה, במוסקבה ובקייב, וגם – במצרים. זהו עם שאין בשבילו דרך ארוכה מדי. בקיטלעך לבנים הם ישבו, בג’לביות צחורות, בחולצות הודיות רקומות, בחליפות אלגנט, בטי-שרטס של “פוקס”, ובבגדי חאקי מיוזעים ומאובקים. כולם, כולם, כולם.
אין לנו מה לומר ובמה להצטדק! אין לנו תירוץ לכך שלא הקרבנו את הפסח במועדו, שהרי טהורים היינו, וקרוב-קרוב עמדנו.
רק זאת נותר לך, אבינו שבשמיים – לפתוח לנו את השער, ולתת לנו לעלות בהר המור, ולהעלות לך את קרבן הפסח בי”ד באייר.
הנה ימים באים, תיכף ומיד, ממש!
אנחנו מחכים.