הבעיות שבחשיפה לתרבות שלילית

קירוב או הישמרות? הצורך במסר ברור לנו ולילדינו על היחס שבין התורה והחיים בחוץ, ומה קורה כשמתחברים לתרבות שלילית

בתפיסה שאנו תופסים את התורה ישנה מורכבות מסויימת. אנו מאמינים שהתורה היא תורת אמת, שואפים להיות עסוקים בתורה ולחיות חיים של תורה; ועם זאת אנו שואפים להיות מחוברים (מתוך התורה) למכלול החיים – התיישבות, חקלאות, טכנולוגיה, מדע, תקשורת, כלכלה, אמנות, יצירה וכו’ – כיון שאנו מאמינים שהתורה מיועדת להשפיע ולהקרין על כל המכלול הזה, ולכן אמורה להיות קשורה אליו. כמו כן אנו שואפים להיות מחוברים לעם ישראל, ולא להיבדל ממנו חלילה, אנחנו אכפתיים כלפיו ורוצים גם להשפיע עליו לטובה, ולא מתייאשים מאף יהודי. אבל כאשר החיבור הזה נעשה באופן לא נכון נוצר ערפול וטשטוש בין אויב לאוהב, ומכך מסתעפות טעויות ובעיות רבות.

כדי להימנע מהבלבול הזה, ישנה אפשרות לנקוט ש”אין לי אלא תורה” – העולם שלי מורכב רק מלימוד תורה וקיום מצוות, ונמצאים בו רק אנשי תורה ומצוות. בדרך זו קל יחסית להבין שכל מה שאינו שייך באופן מובהק לעולמה של תורה הוא מחוץ לתחום – או פסול לחלוטין או כשר רק בדיעבד וכאילוץ (הדברים מוצגים כגישה תיאורטית, ואין הכוונה לייחס גישה זו לציבור מסוים). זו אמנם הבחנה ברורה בין הרצוי לבלתי רצוי, ומהבחינה הזו היא יוצרת רושם של משהו חד ובלתי מתפשר; אך אינה אמיתית דיה, משום שיש בה ויתור על חלק משמעותי מהאמת של התורה. תורתנו היא תורת חיים, ומכוחה יש לצאת, ליצור, לפעול ולגאול את כל תחומי החיים.

כיון שתפיסה זו אינה נכונה, זה אומר שאני כן חייב להיות פתוח לחיים ולעם ישראל, ואיני יכול להתנתק מהם. ומהמקום הזה, שהוא נכון ואמיתי – נוצרת האמירה הנגדית, שהיא מאוד רווחת, כמעט אפשר לומר שלטת: אמנם יש לי תורה, יש לי אמת, אבל גם בתרבות הכללית יש דברים טובים ויפים, שאפשר ללמוד מהם ולקבל מהם, וכדאי גם להיות שייך אליהם; ואפילו אם אין לי מה ללמוד מהם, אסור לי להתנתק מהם. יש דברים שקורים כאן, לעם ישראל בארץ ישראל, ואני חייב להיות חלק מהם לפחות במידה מסוימת, ולהכיר וללמוד את ה’תרבות של עם ישראל’, דהיינו התרבות החילונית (וממילא גם ללמוד ממנה).

יש מי שעושה הבחנה בין ילדים למבוגרים, שאת הילדים צריך להרחיק מלצרוך את התרבות הכללית, ולפחות להגבילם בצריכה זו, ואילו למבוגרים מותר ואף רצוי להיות מחוברים ומעורים בציבור הכללי גם מבחינה תרבותית.

אולם הבחנה זו, מלבד שהיא לא נכונה (כי מה שפסול פסול גם למבוגרים), היא גם מלאכותית, ולכן גם אינה מחזיקה מעמד; בפועל, מה שנתפס באופן מהותי כנכון עבורי, נתפס ממילא כנכון גם עבור ילדיי, שהרי זה חלק מהאמת שאני מאמין בה, שכך צריך לגדול, מתוך התחברות למציאות הזו. ובעצם נוצרת אמירה שאני והילדים שלי אמורים להיות מחוברים ברמה כזו או אחרת לתרבות החילונית – תוכניות, ספרים, שירים, זמרים, אתרים וכו’.

התפיסה הזו נשמעת הגיונית מאוד. אולם ההתחברות אינה נגמרת בתוכנית כזו או אחרת, אלא הולכת ומתפשטת; וכך מתחיל, באופן סמוי מן העין, תהליך ההחלקה ההדרגתי של הילד במדרון החלקלק.

חשוב לדעת שהפריצות שמשודרת בכלי התקשורת איננה מקרית ולא שולית, אלא מובנית בכוונה תחילה. זהו מדע שלם ומקצוע מתוחכם שנועד לייצר ‘רייטינג’, על ידי גירוי ויצירת משיכה אצל הצופה; ממילא התהליך יקרה בהכרח: חשיפה-נתק-ייאוש-נטישה, חס ושלום. הייאוש הוא ‘קו פרשת המים’, שמביא את הילד לחצות את הקוים, חלילה.‏ כל זמן שהילד לא מקבל מסר ברור וחד משמעי, שאסור בשום פנים ואופן להיחשף לתרבות זו, לכלים שלה ולערכים שהיא מחנכת אליהם – לא ניתן למנוע את התהליך הנוראי.

אבל כאמור, אם אנו יוצאים מכוח תורתנו שהיא תורת חיים, ליצור ולפעול בכל תחומי החיים, הגבולות נעשים ברורים ורבים סיכויינו להצליח.