ניסן לברוןלפעמים חוסר גישה נכונה מצד ההורים יכול להביא נער או נערה לנטוש את ביתו ולצאת אל סכנות הרחוב. זה קורה לא מעט, לצערנו. לפניכם פיסת חיים כואבת, וידוי של נערה מבית שומר תורה, שברחה מביתה בגלל שהרגישה שלאף אחד לא אכפת ממנה. תשומת לב נכונה והשקעה מצד ההורים יגרמו שמצבים מצערים כאלה ילכו ויעלמו, בעז”ה
מאת מ. בת אשר
“את בטוחה?” אני שואלת.
”בטוחה במה?”
” בטוחה שאת רוצה להקריא לי. זה מאוד אישי, לא?”
”כן, זה מאוד אישי ואני רוצה להקריא לך”. שיינדי נשענת אחורנית, נותנת לחלון להסיע כפרים ירוקים ומקריאה את המכתב שמעולם לא חלמתי לשמוע:
”לכבוד האישה מהשוק שאף פעם לא אמרתי לה תודה.
לפני שנתיים פגשת אותי בשוק בחיפה. את יצאת כנראה לקניות אחרונות של ערב שבת, ואני קיבצתי נדבות. לא במטאפורה ולא בביטוי, במציאות. פשוט הושטתי את היד וביקשתי מאנשים כסף, כדי שאוכל לקנות לי קצת אוכל לכבוד שבת. היינו חבורה רשמית שמתגוררת ברחוב. כולנו בעטנו ונבעטנו מהבית. כולנו לא נתנו אמון בשום מבוגר בעולם. ולכולנו היה ברור שהטוב ביותר הוא פשוט להתחמק מידה הארוכה של הלשכה הסוציאלית ופקידי הסעד. בלילות הייתי מחפשת לי חדר מדרגות שקט ומתכרבלת שם עם המעיל שלי, ובימים הייתי משוטטת בשוק, מוזנחת ואדישה. מפרנסת את עצמי בעזרת נדבות.
ואז פגשת אותי. נערה צעירה מאוד, בלבוש מרושל מאוד, ומבט שנע בין אדישות למרדנות, מושיטה יד ומבקשת כסף. עצרת לרגע מההילוך המהיר שלך והסתכלת עלי. ‘ למה את אוספת כסף?’ שאלת אותי. לא היה שום פנקס קבלות של ארגון חסד או פרוספקט צבעוני של עמותה, אני הייתי הענייה בכבודה ובעצמה. עניתי לך באדישות: ‘ בשביל לקנות לי אוכל לשבת’, ואת הנהנת בהבנה.
האמת היא שהאדישות שלי היתה עטיפה דקה מאוד, ואפילו היא לא הצליחה את כמויות ההשפלה, הכאב והאומללות שחשתי. לא, לא התרגלתי לקבץ נדבות. זה תמיד שרף ובער בתוכי ותמיד התביישתי מאוד.
הרגשתי כמו כלב עזוב וזרוק שלאף אחד לא אכפת אם יחיה או ימות. ורק כלפי חוץ הצלחתי ללבוש את ה’היפית שלא אכפת לה’. עמדתי מולך, ממתינה לכמה מטבעות ממך ומעוניינת להמשיך הלאה. אבל את לא מיהרת לשום מקום. רק חייכת אלי ואמרת לי: ‘בואי אתי’.
הלכתי, איכשהו הבנתי מיד שאת לא מישהי שצריך להימלט מפניה. משהו בך שידר אחרת. לקחת אותי לחנות סופר גדולה בפאתי השוק, הנחת בידי עגלת קניות והתחלת להסתובב אתי בין המדפים, מעמיסה על העגלה כל מה שצריך לכבוד שבת. היו שם פירות ולחמניות, בקבוק מיץ ענבים וקופסת עוגיות, היו שם כמה מנות חמות והרבה קופסאות שימורים. לא שאלת אותי, לא ביקשת לדעת, פשוט הכנסת ברוחב לב כל מה שעלה בדעתך לתת לבחורה צעירה ועלובה. אני שתקתי, לא הגבתי בתודה ולא סירבתי המחאה. ידעתי שאם אפתח את הפה ואומר חצי מילה, אבכה את כל הדמעות שהצטברו בי ופחדתי. פחדתי להתחיל לבכות בכי שאי אפשר יהיה לגמור אותו.
הלכתי אחרייך ומשהו נסדק בי. פעם ראשונה שמישהו ראה אותי, שמישהו דאג לי באמת. לא בשביל להשיג משהו ולא בגלל שזה התפקיד שלו. פעם ראשונה שלא זרקו לעברי מטבעות באדישות אלא באמת דאגו לי.
כל פעם שהוצאת משהו מהמדף ראיתי איך חשבת עלי. חלב עמיד, שמפו, קרקרים, קופסת טונה, אריזה של סוכריות. את חשבת עלי, אני יודעת, עשית את זה רק בשביל שיהיה לי טוב. את לא רצית שאשתמש בכסף לצרכים שליליים, אז קנית לי אוכל.
בקופה ערכו לך חשבון, ואני עדיין שתקתי. שאלת אותי אם אני צריכה עוד משהוו. עוד משהו!!! איך תדעי שכבר נתת לי הכל? נתת לי דאגה ואכפתיות. ובעיקר תחושה שמישהו רואה אותי. הבאת לי את מספר הטלפון שלך ואת הכתובת למקרה שאצטרך, בירכת אותי ב’שבת שלום’ והלכת.
לא אמרתי לך תודה. עדיין לא. ועכשיו אני כאן בפולין, בנויה ויציבה. חזרתי הביתה וחזרתי לעצמי, התחלתי דף חדש בטוח ומבטיח, ואני כותבת לך מכתב מתוך הקרון של המוות והסבל. גם אני הייתי בקרון כזה. גם אני נדחסתי באימה הזאת. ואת, האדם הראשון שהיה שם בשבילי. ואולי משם התחילה התקווה הקטנה שלי להפציע… הנה הרגע לומר לך תודה. לך, האישה שאין לי מושג איך קוראים לך, ושאף פעם לא אמרתי לה תודה…”.
פורסם בירחון “בתוך המשפחה”
תודה לאילת דרומי על הקלדת המאמר