מספרי הרב זמיר כהןפרק ראשון בסדרה, בה נתבונן יחדיו בנפלאות ה“רגע של תורה” ותועלתו העצומה לאדם
“יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ”1
“כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ”2
הפנינה, קטנה היא. אולם ערכה רב יותר מהררי נחושת וברזל.
גם הרגע, קטן הוא וזעיר. אולם אם הוא רגע של תורה, נכבד ויקר הוא אף יותר מפניני חן. שכן מימד הזמן – כלי הוא. ואם הרגע מתמלא בלימוד תורה, עולמות שלמים של חומר ואף של רוח אינם משתווים ליוקרתו ולמעלתו.
וכפי שלימדונו חז”ל בביאור ההבדל שבין שני הפסוקים בספר משלי, העוסקים במעלת התורה: “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ”,[1] ומאידך נאמר: “כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ”.[2]
וכך נאמר במדרש:[3]
“כתוב אחד אומר ‘וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ’, וכתוב אחד אומר ‘וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ’? ‘חפצים’, אלו מצוות ומעשים טובים [ולפי שהם חפצי שמים, לכן לא הוזכרו בלשון שייכות לאדם]. ‘חפציך’ [חפציו של האדם], אלו אבנים טובות ומרגליות”.
כידוע, כל מצוה וכל מעשה טוב, גם אם נראים הם קטנים ופשוטים כעניית אמן וכחיוך לזולת, גדולים ועצומים הם עד שבכוחם לבטל גזרות ולהוריד שפע רב לאדם ולעולם. אולם במדרש זה לימדונו חז”ל כי במצוות לימוד התורה ישנו עניין מיוחד עד כדי כך שמעלתה גבוהה לא רק מחפצי האדם, אלא גם מחפצי שמים. וכמו שכתב הגאון מוילנא בספרו שנות אליהו על המשנה “תלמוד תורה כנגד כולם”:[4] “שכל תיבה שלומד בתורה, שקולה כנגד כל המצוות”. וזאת כמובן מבלי לגרוע בחיוב המוטל על כל אדם לקיים כל מצוה. וכמו שכתב הרמב”ם על הלומד תורה אשר הזדמנה לפניו מצוה כגון לגמול חסד עם הזולת:[5] “היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו”. וכן נפסק בשלחן ערוך.[6] וכל שכן כשמדובר במצוה שמוטלת עליו דוקא לעשותה, כגון הנחת תפילין וכדומה.
טעם הדבר הוא, לפי שעל אף יוקרת הלימוד-תורה עצמו ושכרו הרב, על האדם להנהיג את עצמו בחיי היום יום על פי הדרכת התורה וליישם את הוראותיה – גם על חשבון זמן הלימוד. שהרי זוהי תכלית לימוד התורה – לחיות על פי הדרכתה. וכלשון חז”ל בתלמוד:[7] “גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה”. כלומר, מצד המעלה והשכר, שקול הוא לימוד התורה כנגד כל המצוות יחדיו. אולם מעלתה של התורה נובעת מהעובדה שמעצם היותה ספרו של בורא האדם והעולם, היא זו המדריכה את האדם כיצד לממש את תכלית הבריאה באמצעות בחירה במעשים נכונים. לפיכך, כאשר מגיע זמנה של מצוה, נדרש לומד התורה לבטל מלימודו כדי לקיים את מצות התורה וחוזר מיד ללימוד. שהרי זוהי תכלית התורה: לבנות את אישיותו הרוחנית של האדם באמצעות המצוות המעשיות.[8]
בפרקים הבאים נתבונן יחד בכוחו של “רגע של תורה”, להאיר את נשמת האדם, לקיים את הבריאה, ולהעניק שכר בל יתואר לאדם המשכיל להבין את גודל יקרת תורתו של הבורא ואת משמעות חלקיקו הקטן של הזמן, בביאור מהות הזמן ואופן השפעתה הנפלאה של תורת הבורא בעת לימודה.
מספרו של הרב זמיר כהן, “מפתחות לחיים”
[1] משלי ג, טו.
[2] משלי ח, יא.
[3] מדרש רבה, בראשית פרשה לה.
[4] פאה א, א.
[5] רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ג, ד.
[6] שלחן ערוך יורה דעה, סימן רמו, יח.
[7] בבא קמא יז, א.
[8] ביאור זה עולה מתוך דברי הרמב”ם שכתב (שם): “אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה. אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן. שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע”י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו”.