בעלי התשובה: יכולות ויחס לכלל ישראל

הרב והמוזיקאי גד ליאור 

בחודש סיון קיבלנו את התורה. פעם ראשונה לפני אלפי שנים, והשנה – מחדש. הרבה פעמים אנחנו מתלבטים ומסתפקים בשאלות הרות גורל, ונדמה לנו שאין לנו אפילו קצה חוט בכדי למצוא להן תשובות, כשבעצם הללו כתובות לפנינו שחור על גבי לבן, או יותר נכון על גבי קלף, בתורה הקדושה.

אז הפעם רציתי לדבר על שתי סוגיות חשובות שעלו בעבר, ולנסות להציע להן פתרונות שהם בני אלפי שנים, ועם כל זאת הם חדשים לגמרי.

הסוגיה הראשונה היא הבירור לגבי הדרך הנכונה לעבוד את השם. כולנו מקבלים עלינו את חוקי התורה כפי שהם מבוארים ב”שולחן ערוך” ונושאי כליו, ועם כל זאת ישנם הבדלי השקפה עצומים, המשנים כמעט מקצה לקצה את אופן קיום המצוות. נציגי השיטות השונות מרצים בלהט כל אחד את השקפתו, וחלקם אף מבטיחים שלכל מי שחושב אחרת אין תיקון חלילה, ועם ישראל עומד נבוך ואינו יודע מה לחשוב. ועתה, הבה נתבונן כיצד התנהלו הדברים אצל אבותינו.

עם ישראל יצא ממצרים על מנת לעבוד את השם מבלי שידעו כמעט דבר על העבודה הנדרשת מהם. את ההנחיות המדויקות, כך ידעו, יקבלו בהר סיני. ועם כל זאת נדרשה מהם עבודת הכנה. לא התפלגות לקבוצות וביקורת הדדית, ובטח שלא מלחמות אחים בשם האמת והצדק. נדרשה מהם עבודה של תיקון המידות, היטהרות מזוהמת מצרים שדבקה בהם, ובעיקר התגבשות והפיכה לעם אחד. כאשר השלימו את המוטל עליהם הגיעו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד, ואז לא רק שהשם יתברך גילה להם את רצונו, הוא נתן להם ספר הוראות מדוייק ופרטני כיצד להתנהג בכל עת ובכל עניין שבעולם.

מתוך התכללות בכלל ישראל

גם היום, כשאנו נמצאים במצב בו אנו רוצים לעבוד את השם אך לא יודעים בדיוק מה ואיך, העצה היחידה היא תשובה ותיקון המידות, התרחקות מהכיעור ותיקון המעוות, אך כל זאת מתוך התכללות בכלל ישראל כאיש אחד בלב אחד. בלי תערומות ובלי מחלוקת עלינו לעסוק יחד בבירור האמת ובתיקון המעשים. עלינו להרחיק מעל גבולנו כל גילויי אלימות והתלהמות, להפסיק להתנשא על אחינו וללמוד לקבל אחד מהשני. רק כך נכשיר את עצמינו להיות כלים היכולים לקבל בתוכם את אור השם, ואז יתברר לנו ממילא, בדרך זו או אחרת, מה רצונו יתברך מאיתנו היום. ללא ההכנה הזאת – אפילו אם נשמע את האמת לא נוכל לקבלה. כשנזכה להתאחד ולאהוב אחד את השני, בוודאי שהשם יתברך יאיר עינינו כיצד לעובדו באמת, כי זהו קל וחומר פשוט: אם אז, כשלא היה לנו כמעט שום מושג מה רצון השם, כשעשינו את שלנו הוריד לנו הבורא יתברך ספר הוראות מפורט בקולות וברקים, עתה כשאנחנו צריכים רק עוד הנחיה קלה כיצד לסדר את הדברים על מקומם הנכון – קל וחומר שכשנעשה את המוטל עלינו יעזור לנו השם יתברך לדעת את רצונו ולהיות יהודים כשרים באמת. והנה, גם בינתיים, תוך כדי שאנחנו עובדים על עצמנו ומנסים להתאחד, אפשר כבר לצאת לדרך. כי חוסר הבהירות לגבי הדרך המדוייקת אינו מהווה הצדקה לחוסר מעש ורפיון ידיים. אסור לנו להיחלש ולחשוב שאפשר להתקדם רק אם יודעים בדיוק לאן. עלינו לעשות את המוטל עלינו באותם דברים שברורים לנו, והדברים הנסתרים מאיתנו יתבררו מעצמם בסיעתא דשמיא. הרי אף אחד מאיתנו לא חזר בתשובה באופן שידע בדיוק לאן הוא הולך ומה יעשה בכל שלב. הבירור תמיד מתחיל על דרך השלילה. מתחילים להבין מה לא נכון ולא מתאים, מוחקים את המיותר וכך מגיעים בסופו של דבר אל המכוון. זוהי הדרך היחידה מאז ומעולם. כך נהג אברהם אבינו ע”ה ובכך הציב את היסודות לנו, בני בניו, היום. כי מבואר במדרש שמיום שעמד אברהם אבינו על דעתו והתחיל להתבונן למי ראוי לעבוד, חקר ובחן לא נח ולא שקט עד ששלל את כל האפשרויות, ורק אז נגלה אליו מנהיג הבירה. הוא יצא לדרך – והשם יתברך כבר הנחה אותו היישר אליו.

 לפי הדברים הללו אפשר להסביר את דברי עם ישראל שאמרו “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, ורבים מתקשים מדוע הקדימו עשיה לשמיעה, וכי אפשר לעשות דבר לפני ששומעים מהו? ולפי דרכנו יתפרשו דבריהם כך: תחילה נעשה את הידוע לנו, את כל אשר דיבר השם איתנו עד עתה, נעשה הכל באהבה ובנפש חפצה – ואחר כך נזכה על ידי זה דווקא, לשמוע כל פעם מחדש מה רוצה השם יתברך מאיתנו עכשיו. צריך לצאת לדרך גם אם היא לא ברורה לגמרי, ואין בכך משום חוסר אחריות כי צריך תמיד לזכור שאנחנו לא לבד, יש לנו שותף העוזר לנו במלאכת הבירור, וחזקה על השותף שלנו שכשנקיים את חלקינו בשותפות ימלא גם הוא את חלקו, ויקיים את שהבטיח ברחמיו “שובו אלי ואשובה אליכם”.

כלי שבו יכולה התורה להצטייר כמו שהשם יתברך התכוון

הסוגיה הבאה היא סוגיית ההנהגה. היו שאמרו בקול רפה שאנחנו, בעלי התשובה (לא כלל ישראל חלילה…), זקוקים למנהיגים שיבינו אותנו. היו אחרים, אמיצים יותר שהעזו להעלות אפשרות שאולי ושמא יתכן שיהיו מנהיגים אלו בעצמם בעלי תשובה. זה כמובן כבר היה מוגזם, וחמורי הסבר שבינינו שלפו בַּמקום כרטיס אדום ושלחו אותם בנזיפה לגדולי ישראל (כשהם שוכחים משום מה לציין כתובת מדוייקת…). גם כאן ראוי להתבונן מדוע כל כך פשוט לכולנו שישנו גבול ברור המונע מבעלי תשובה להיות בעצמם גדולי ישראל?

 לדעתי יש לדבר שתי סיבות מרכזיות. הראשונה – קוצר האמונה בכוחה של תשובה, הנמשך מקוצר אמונה בדברי חז”ל, הנמשך מפגם אמונה בכוחו וברחמנותו של בורא עולם. פשוט לא מאמינים שזה פועל, הענין הזה של התשובה. נדמה לנו שיש גבול למה שהשם יתברך מוכן לסלוח, וגם אם יסכים לסלוח, פשוט לנו שקשה לו לגמור את המלאכה בשלמות ולעשות מהאדם ברייה חדשה לגמרי. ראוי להרחיב את היריעה בבירור הטעות הזאת הגובלת בכפירה, ואולי נזכה לעשות זאת פעם אחרת. הפעם רציתי להתמקד דווקא בסיבה השניה. ישנה תפיסה שגויה שקנתה לה שביתה בליבנו כאילו שהשם יתברך נמצא רק בין כותלי בית המדרש. העולם שבחוץ הוא שטח הפקר הנשלט על ידי הסטרא אחרא, ולכן אדם המגיע מ”שם” ברור שאין באמתחתו שום קניין בעל ערך, אלא רק שק כבד וגדוש של טומאה, קליפות ושאר מרעין בישין. אז דעו אחי שזה לא נכון. השם יתברך בורא ומהווה את הבריאה כולה כל רגע מחדש ומלכותו בכל משלה. הקדוש ברוך הוא עוסק גם עם בני אדם שעדיין לא זכו להיכנס אל בית המדרש, ולהבנות שהוא מאיר בהם, בחסד חינם או כתוצאה מבחירתם הטובה, יש ערך וחשיבות. הבניה של יסודות נכונים ובריאים היא הכנה מוכרחת שעל ידה האדם הופך לכלי שבו יכולה התורה להצטייר כמו שהשם יתברך באמת התכוון. בתורה עצמה ישנם שני כוחות: זכה – סם חיים, לא זכה – סם מוות, וממילא מובן שריבוי התורה כשלעצמו עדיין אינו מהווה ערובה לכך שהאדם הוא צדיק ולא רשע. מתוך ארבעה הדיוטות שמונה המשנה במסכת סנהדרין ככאלו שאין להם חלק לעולם הבא, לפחות שלושה היו תלמידי חכמים מופלגים, שנים מתוכם, דואג ואחיתופל, גדולי דור וראשי סנהדרין. הבנין כולו תלוי ביסודות עליהם הוא עומד, והבניה של יסודות אלו נעשית בכל מיני אופנים. הבה ונתבונן במנהיג בהא הידיעה של עם ישראל – משה רבינו ע”ה.

 משה אמנם היה בנו של עמרם גדול הדור ואשתו הצדקנית, אולם מסלול ההכשרה שהועיד לו הבורא על מנת שיצלח לתפקידו עבר דווקא במקומות אחרים לגמרי. לאבא מאמץ נבחר פרעה הרשע, לאמא מאמצת – בתיה, עובדת עבודה זרה לשעבר. ימי הילדות והנערות עוברים עליו בארמונות מצרים בין גויים עובדי אלילים ושטופי זימה. גם המשך המסלול לא פשוט. משה נאלץ לברוח ומשתתף בקרבות תשע שנים (!) לצד קוקינוס מלך כוש, ולבסוף יורש אותו ומולך בכוש ארבעים שנה (!). אחר כך עובר משה למדיין ושם הוא נושא לאשה את צפורה בת יתרו כהן מדיין שעבד כל עבודות זרות שבעולם, ואצל השווער המיוחד הזה הוא משמש כרועה צאן…

 גם קורות חייהם של שאר אבות האומה לא היו פשוטים כלל. אברהם אבינו נולד לתרח שהיה שר צבאו של נמרוד ועובד אלילים אדוק, יעקב איש תם יושב אוהלים נתלש מבית מדרשם של שם ועבר ונשלח לעבור קורס ממושך ומורכב בבית לבן הארמי, ואילו יוסף בנו הורד מצריימה להתנסות ולהצטרף שם בכור הברזל. נכון, אתם אומרים, אבל כל זאת לפני מתן תורה. עכשיו כשיש לנו תורה הכל אחרת. ואני נזכר בשעורי הבית של בתי שבהם הופיעה שאלה כזו: מהם המעשים הגדולים שעשתה רחל, אשתו של רבי עקיבא, שעל ידם זכתה להיות אשתו? אחת התשובות שלימדה המורה היתה שהיא התחתנה איתו כשהיה עדיין עם הארץ. ואני תמהתי, להתחתן עם עם הארץ, הלזאת יקרא מעשה גדול?! וכי חסר תלמידי חכמים בעולם ובפרט כשמאחוריך נדוניה כמו שכלבא שבוע יכול להציע? אך באמת הייתה זו גדוּלה נפלאה מצידה של רחל להכיר במעלותיו המיוחדות של רבי עקיבא למרות בורותו, ולהבין שלא יהיה קל למצוא כמותן אפילו בקרב התלמידי חכמים. הגמרא מספרת שרבי עקיבא היה מעולה וצנוע (כן, זה לא מהשיר, זו גמרא מפורשת כתובות ס”ב). האם היינו אנחנו מסכימים להגדרה כזו לאדם שהוא עם הארץ גמור? אך זאת מלמדת אותנו הגמרא, שגם באותן ארבעים שנה בהן לא זכה עדיין רבי עקיבא ללמוד תורה, התקדם והתעלה במסלול המיוחד שהקדוש ברוך הוא הכין בעבורו. שם, בין כבשים ועיזים, התבונן, למד, עמד בנסיונות והזדכך, עד שבסופו של דבר זכה להיות אדם מיוחד, מעולה וצנוע, כלי מתאים לקבל את התורה, עד כדי כך שכאשר למד והתייגע זכה להיות רבם של כל ישראל, והגיע למדרגה נשגבה כזו שמשה רבינו בעצמו אמר שראויה היתה התורה להנתן על ידו. ואם תאמרו שרבי עקיבא היה רק אחד, אזכיר לכם את שמעיה ואבטליון, את רבי אליעזר הגדול, את אונקלוס, את רבי יוסי בן רבי אלעזר, את רבי אלעזר בן דורדיא, את מר עוקבא דזיו ליה כבר בתיה, את רבי שמעון בן לקיש ועוד רבים אחרים מאז ועד היום. כלומר, מלבד אותם רבבות צדיקים להם זכה עם ישראל שהיו ספונים כל ימיהם באהלה של תורה, זכינו גם לצדיקים רבים קדושי עליון שהיו בעלי תשובה, והמשכיל יבין מעצמו לחלק ולהמליץ טוב על בניו בחוניו של הקדוש ברוך הוא, תינוקות שנישבו העומדים עימנו פה היום. והיוצא למעשה מדברינו אלה, שעלינו להאמין בכוחה של תשובה ולהשמר מלזלזל במעלתם של בעלי התשובה (אפילו אם זה אנחנו בעצמנו), ולדעת שגם לבירורים ולהבנות אליהם זכינו, כל אחד במסלול חייו המיוחד, יש חשיבות עליונה, כי מאת ה’ יצא הדבר. רק כשנבין זאת באמת נוכל להתחזק בעבודתו יתברך כראוי ולמלאות את השליחות שלשמה הגענו לזה העולם. ואלו מתוכנו שנדבה אותם רוחם להיות קודש להשם, ויתייגעו ויזכו לכך, בוודאי שגדולי ישראל יקראו, למרות, ואולי בגלל, המסלול המיוחד שהיה עליהם לעבור.

ועתה לסיום ברצוני לחלוק איתכם חידוש קטן שעלה בדעתי, למרות שהוא לא ממש קשור לעניין. בוודאי לא נעלם מעיניכם שרבים מרועי ישראל לדורותם היו מתחילה רועי צאן. ומובא במדרש שכשהיה משה רבינו ע”ה רועה צאנו של יתרו ברח ממנו גדי, והיה משה רודף אחריו עד שהגיע למקום בשם חרסית, ששם נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפיו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה את צאני ישראל. עד כאן המדרש. בפשטות, נתגלה כאן שמשה היה ראוי להנהיג את עם ישראל מאחר והיה רחמן עד כדי כך שריחם באמת אפילו על בעלי חיים , אבל אפשר להסביר יותר, ולומר שבכדי להיות רועה אמיתי ונאמן לעם ישראל צריך לדעת שגדי שבורח ומתרחק מהעדר, אין זה משום שהוא רוצה להרגיז או לכפור או להרוס, הוא פשוט צמא. רועה אמיתי אינו כועס על גדי תועה. הוא נותן לו לשתות, לוקח אותו על כתפיו ומחזירו בעדינות ובאהבה אל העדר. רועה כזה היה משה רבינו ע”ה ולרועה כזה אנו מצפים, שיבוא וירווה את צמאוננו ויחזיר אותנו הביתה בשלום. יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו, אמן.

תגים: הנהגה, מנהיג, עבודת השם, תורה