“אש קודש” בסינמטק

סרט על אדמו”ר חסידי, מומחה לנפש האדם, שלימד התלהבות קדושה בעבודת ה’, גורם לדמעות אצל הצופים בסינמטק. מוזר, לא? האחראי לכך, הרב זאביק הראל, ראש מדרשת “טוהר” לבנות ובוגר בית הספר לקולנוע יהודי של “תורת החיים”, מדבר על חשיבות העשייה הקולנועית מתוך תורה וקדושה

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון “בשבע” – עיתון הבית של הציבור הדתי

הספרים “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים” שאותם כתב האדמו”ר מפיאסצ’נה הי”ד ערב השואה נחשבים כשער כניסה לעולם עבודת ה’ של החסידות.

אולם עבור הרב זאביק הראל, אברך בישיבת “תורת החיים” וראש מדרשת “טוהר” לבנות ביד בנימין, דמותו של האדמו”ר היוותה שער לעולם נוסף ומפתיע – עולם הקולנוע.

את סרט הגמר שערך בסיום השנה הראשונה ללימודיו בבית הספר לקולנוע יהודי של “תורת החיים”, הקדיש הראל לדמותו של האדמו”ר. לאחרונה זכה הסרט בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מתוך 60 סרטים, בתחרות שנערכה במסגרת הפסטיבל לקולנוע יהודי שנערך בסינמטק ירושלים.

העיסוק בקירוב לבבות והפצת יהדות תמיד היה קרוב לליבו של הרב זאביק. כשהיה בשיעור ג’ הוא הקים בישיבה את ארגון הפצת היהדות “מתוך אהבתו”. “עסקתי בתחום בכל מיני צורות, העברת שיעורים וחלוקת חומרי הסברה. תמיד הרגשתי שאחד מכלי הלחימה החשובים במלחמת התרבות הנוכחית הוא המסך”.

קולנוע רוחני

זמן רב חש הרב זאביק כי הוא רוצה לעסוק בקולנוע, אולם ‘תנאי השדה’ בתחום לא אפשרו לימודים בסביבה מתאימה דיה לבן-ישיבה. כאשר החליט ראש הישיבה שלו (ולמען הגילוי הנאות נציין שגם של כותב השורות), הרב שמואל טל שליט”א, להקים בית ספר לקולנוע יהודי ליד הישיבה, מצא הרב זאביק את עצמו באופן טבעי במחזור הראשון של בית הספר.

לדעתו של הרב זאביק הראל, הדרך לקרב אנשים ליהדות בתקופתנו היא באמצעות הלב יותר מאשר באמצעות השכל. גם בסרטו, הנקרא “חמימותה של האש קודש”, הוא מבכר מפגש עם הפן הנשמתי של דמותו של האדמו”ר על פני סיפור היסטורי יבש של תולדותיו. “עניינה של כל אומנות הוא לגעת בלב”, מסביר הראל, “אבל הקולנוע, בשונה מהאומנויות האחרות, משלב את כל החושים”. בעובדה זו טמונה עוצמתו של הקולנוע. אולם ישנן רמות שונות של קולנוע: “העולם שבע כבר מהקולנוע הרדוד וכיום הוא מחפש קולנוע רוחני, מה שמסביר את הצלחותיהם של סרטים כדוגמת “הארי פוטר” ו”מטריקס”. מה יש בהארי פוטר? זהו בעצם ילד תמים מהעולם שלנו, שפתאום נפתחת לו דלת לעולם אחר שבו יש מפלצות וקוסמים. כל אחד מאיתנו חי בעולם שגרתי ואפרורי, וכל אחד מאיתנו מקווה שאולי גם לו תיפתח איזושהי דלת לעולם אחר”. הרב זאביק אומר שהכמיהה לעולמות אחרים טומנת בחובה גרעין של אמת: “חז”ל מלמדים אותנו שאנחנו באמת חיים ליד עולמות עם מימדים שונים לחלוטין מאלו שאנחנו מכירים, והאמת הזאת מושכת את כולם”.

ההבנה בדבר כוחו של הקולנוע הולכת ומחלחלת גם לדתות האחרות, כשהמיתולוגיה ההודית כבר נמצאת בגרסה קולנועית. “העולם כל הזמן נמצא בחיפוש אחרי הסרט שישבור את המסכים. כיהודים, אנחנו מאמינים שלנו יש את היסוד הזה שהעולם מחפש. לפעמים יש פחד מלומר את האמת הזו, אבל אסור לפחד”.

הלקח מהמטריקס

הרב זאביק מספר על סרט המטריקס, שזכה בתואר סרט העשור, והיו כאלה שראו אותו ארבע וחמש פעמים: “כל מי שראה אותו הרגיש משהו, והיו כאלה שאפילו רצו לעשות עבודה רוחנית דרך הסרט. יוצרי הסרט היו יהודים שלמדו קבלה בארה”ב. למרות שלא למדו במקומות כשרים, הם בכל זאת לקחו שביבים של תורת הנסתר שהצליחו לגעת בכל אחד, גם אם הוא לא הבין בדיוק מהי “המסיבה הגדולה בציון” שעליה מדברים הרבה בסרט. כנראה שהקב”ה רוצה להראות לנו מה קורה כששביב של תורה יוצא לעולם. הגיע הזמן שהדברים ייצאו מתוך בית המדרש, והפעם בצורה מבוררת מבחינה תורנית מצד אחד, וגם עם כל הטכניקה הקולנועית המקצועית מצד שני”.

לדעת הרב זאביק, דווקא העובדה שהיום הקולנוע נמצא בחוד החנית של המאבק נגד הקדושה מחייבת את נאמני התורה להיכנס לתחום. “בזוהר הקדוש מסופר על הדרך שבה הרג צליה משבט דן את בלעם הרשע. פנחס מזהיר את צליה לא להשתמש בשם קדוש, אלא להרוג את בלעם דווקא בחרבו שלו. הדבר נכון גם לגבי הקולנוע. צריך להילחם ברשעה דווקא באמצעות החרב בה היא משתמשת”.

קולנוע נקי

בבית הספר לקולנוע יהודי של תורת החיים נשמרת הקפדה מלאה על גדרי ההלכה, והלימודים לבנים ולבנות נעשות במסגרות נפרדות. יחד עם זאת, הרב זאביק מציין כי לא מדובר כאן ב’חוג קולנוע’, אלא במשהו רציני ומקצועי. הוא מספר שבימאים שצפו בסרטי הבוגרים, התפעלו מההישגים אליהם הגיעו התלמידים בזמן כה קצר. אולי הדבר קשור גם לצוות המורים של בית הספר. “יש היום הרבה מאוד בעלי תשובה רציניים בתחום”, אומר הרב זאביק. “בית הספר קיבץ הרבה דמויות כאלה, שעד היום לא מצאו בית שמתאים מחד למקצועיותם הרבה ומאידך לסטנדרטים הגבוהים הנדרשים כדי להוציא סרט בקדושה”.

הלימודים בבית הספר דחוסים הרבה יותר מהמקובל. בעוד שבדרך כלל אנשי קולנוע הם רווקים או כאלה שאינם יוצאים מד’ אמות של קולנוע, הרי שתלמידי בית הספר הזה הם בעלי משפחות, ועוסקים בעיקר בתורה. לכן אין כאן לימוד מעמיק של ההיסטוריה של הקולנוע, ובכלל, הדגש הוא יותר על מעשה ופחות על תיאוריה. כאן אין מספיק זמן לראות סרטים שלמים, ומשתדלים לראות רק את הקטעים החשובים, שגם הם מגיעים כשהם מצונזרים ונקיים. תחום נוסף שבית הספר מצטיין בו הוא דיבוק חברים, דבר חיוני להצלחת העשייה הקולנועית, שלעיתים קרובות דווקא אנשי קולנוע לא מצטיינים בו.

מצאתי תלמיד של האדמו”ר

בסיום השנה הראשונה ללימודיהם התבקשו תלמידי בית הספר לערוך סרט דוקומנטרי קצר. הרב זאביק החל לעבוד על נושא מסוים, אך אירוע טרגי במשפחת המצולמים קטע את העבודה באיבה. כך נתקע הרב זאביק בלי תסריט, כשחבריו כבר היו בעיצומם של הצילומים. בנקודה זו נכנס לתמונה האדמו”ר מפיאסצ’נה, או נכון יותר, תלמיד שלו בשם חיים קנר.

בדמותו של האדמו”ר מפיאסצ’נה נפגש הרב זאביק לראשונה בכיתה ט’, כאשר שמע בדיסק את ר’ שלמה קרליבך מספר על פגישתו עם התלמיד האחרון של הרבי מפיאסצ’נה, זמן קצר לפני שאותו תלמיד נפטר. הנער זאביק התחבר לדמותו של האדמו”ר, החל ללמוד בשקיקה את ספרו “חובת התלמידים”, והרגיש שהרבי מציג את עבודת ה’ בצורה מאוד מסודרת.

האדמו”ר, שחי באירופה בתחילת המאה העשרים, שאף להחזיר את תלמידיו ולומדי ספריו לימי הזוהר הרוחניים הקדומים של ‏החסידות, של התלהבות בתפילה ושל שאיפות נעלות.‏ את השיחות שהעביר בתוככי גטו ורשה הוא כתב, והם יצאו לאור לאחר השואה בשם “אש ‏קודש”. כתבים אלו, כמו גם כתבים נוספים, הוטמנו על ידו לפני הירצחו בשואה ונמצאו לאחר המלחמה בדרך ‏פלא.‏ בשנים האחרונות ישנה ‏פריחה של עיסוק בכתביו בקרב צעירים המבקשים להיעזר בהדרכותיו המעשיות כדי ‏להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה’.‏

כשהפך הרב זאביק למדריך בסניף בבני ברק, הוא החל ללמד בסניף את “חובת התלמידים”. חניך שרצה לכתוב עבודה על האדמו”ר פנה לרב זאביק בבקשה שיפנה אותו לאחת מתלמידיו. הרב זאביק השיב כי ר’ שלמה קרליבך סיפר שהוא פגש את התלמיד האחרון של האדמו”ר, שכבר נפטר. לאחר מספר שעות התקשר אותו חניך אל הרב זאביק ואמר לו: “מצאתי תלמיד של האדמו”ר, והוא אפילו מוכן לפגוש אותנו”. בתוך כמה שעות עמדו השניים בפתח ביתו של חיים קנר ברמת גן.

כשנפתחה הדלת, התגלה לפניהם יהודי מבוגר ללא זקן שכיפה סרוגה לראשו, שלא ממש נראה כמו חסיד של אדמו”ר פולני גדול. אבל כשהחל קנר לדבר, התגלה ששישים השנים שחלפו לא הקהו את הקשר החם והחי בין התלמיד לרבו.

משפחתו של חיים קנר היתה כרוכה אחרי האדמו”ר, וקנר אף למד אצלו עד גיל חמש עשרה. להיות תלמיד של האדמו”ר מפיאסצ’נה פירושו להיות תלמיד לא רק של רבי עושה מופתים אלא של מחנך דגול. באחד הקטעים בסרט מספר קנר כיצד היה הרבי דואג שהילדים והנוער יעמדו מאחוריו בחצי עיגול בעת שהתפלל ומעודד אותם להגביר את ההתלהבות בתפילה.

כשהרב זאביק ‘נתקע’ בלי סרט, הוא נזכר בסיפורו של חיים קנר, תוך שהוא חושב על השליחות שיש בתיעוד עדויותיהם של אנשים מבוגרים. קנר נאות בשמחה להצטלם לסרט, אולם התברר שלמרות שמדובר בפנסיונר – לא קל לקבוע עימו פגישה. היהודי היה עסוק כל היום בהתנדבויות שונות. סוף סוף, מעיר הרב זאביק, מדובר בתלמיד של האדמו”ר מפיאסצ’נה, שאמר שהדבר הגדול ביותר הוא לעשות טובה ליהודי.

ניגוני הרבי

תוך כדי הצילומים הגיעה שעת תפילת מנחה, וכך הרוויחו בסרט צילום של קנר כשליח ציבור. קנר אף הגשים לרב זאביק חלום, והשמיע לו את ניגוני התפילה של הרבי, עליהם אמר שהם לא יוצאים לו מהאוזניים. את הסרט מלווים פסי קול שונים של ניגונים שהיו מושרים על שולחנו של האדמו”ר, רובם ניגוני קוז’ניץ. ניגונים אלו אבדו לאחר השואה, וחסידי קוז’ניץ הגיעו אל קנר כדי שישחזרם אותם עבורם. לאחר תפילת מנחה ניגש קנר לצוות הצילום והתנצל שהוא רגיל ללכת לשני שיעורים, במשניות ובגמרא, “ומה אומר בעולם האמת? שהפסדתי שני שיעורים בגלל שעשו עלי סרט?!”. על עוצמת הקשר שחש קנר אל רבו, יכול היה הרב זאביק ללמוד ממה שאמר לו לפני שנפרדו: “אולי ה’ נותן לי חיים רק כדי לספר את הסיפור הזה”.

הרב זאביק נאלץ לקצץ את הסרט לכדי עשרים דקות מתוך שעה ורבע של ריאיון, והוא חשש מתגובתו של קנר. אולם כשקנר ראה את הסרט הוא התרגש מאוד ואמר: “עשית דבר גדול”. להקרנת הבכורה לא יכול היה קנר להגיע. יומיים לאחר ההקרנה הוא קיבל התקף לב קשה ותוך מספר ימים נפטר. הרב זאביק קיבל בהלם את ההודעה על פטירתו של קנר, אבל יחד עם הצער הוא הרגיש את יד ה’ שליוותה את עבודתו זו מתחילתה, שגרמה לסגירת מעגל בכך שהצליח להציל ברגע האחרון את תיעוד הקשר לעולם “ההוא” ולדמותו של האדמו”ר שהשפיע עליו כה רבות.

בזמן הקצר שעמד לרשותו עד להגשת הסרט, הרב זאביק בחר להציג את האדמו”ר דווקא בצורה שתיגע בנשמה ודווקא דרך התלמיד, כדי להראות מהו הקשר האמיתי בין תלמיד לרבו. “האדמו”ר כותב שמחנך צריך לשנות לא רק את הלב או את השכל של התלמיד”, אומר הרב זאביק, “אלא לשנות את עצמותו כולה. רציתי להראות כיצד האש הזו בוערת גם עשרות שנים לאחר שהנאצים חשבו שהם כיבו אותה”.

בזכות אבותיו הקדושים

הסרט הגמור הגיע השנה לתחרות בסינמטק ירושלים, הנערכת ביוזמתה של משפחת צוקרמן לזכר בנם בניה הי”ד. לתחרות הגיעו בסך הכל כשישים סרטים, מהם ארבעה עלו לגמר, שנים תיעודיים ושנים עלילתיים.

“יום שישי אחד”, מספר הרב זאביק, “שעה לפני שבת מתקשרים אלי מסינמטק ירושלים ואומרים: “מזל טוב, הסרט שלך התקבל לגמר”. לא ידעתי מה הם רוצים. מעולם לא הייתי בסינמטק”. התחרות נערכה בליל י”ט בכסלו, חג החסידות. ההתוועדות הפעם, הבין הרב זאביק, תהיה בסינמטק.

בכל הסרטים, שנגעו אמנם בנושאים יהודיים וישראליים, אבל במובן הרחב של המונח, נמנע הרב זאביק מלצפות, מחשש לבעיות צניעות. כשהגיע תור סרטו להיות מוקרן הוא נכנס והתיישב על הרצפה, מחוסר מקום. הוא הופתע לראות לראשונה את סרטו על מסכי הענק של הסינמטק. מזווית עינו הוא ראה אנשים מוחים דמעה, וחשב על הרהורי תשובה שאולי עולים בליבם ברגעים אלו.

בנאום הסיום הקריא מויש צוקרמן, יוזם התחרות, קטעים מספרו של האדמו”ר מפיאסצ’נה “אש קודש”, וסיפר שמישהו נתן לו אותם כשבנו נהרג, והוא התחזק מכך מאוד. לאחר שהוכרז על הזכייה ניגשו אל הרב זאביק אנשים דתיים וחיבקו אותו. “הם הרגישו שהסרט מבטא משהו משלהם”.

לשאלה כיצד הצליח לזכות בתחרות, עונה הרב זאביק בהפניה לדברי האדמו”ר מפיאסצ’נה עצמו בצוואתו, שמי שילמד בספרו זכות אבותיו הקדושים של האדמו”ר תעמוד לו ולביתו בעולם הזה ובעולם הבא. “הרגשתי שזכיתי להיות זרוע של הרבי להפיץ את תורתו, ואותם צדיקים דאגו לכל השאר”.

גם כיום, כשהוא עומד בראש מדרשת “טוהר’, הרב זאביק מקדיש בכל שבוע יום שלם רק לקולנוע. תכניתו הבאה היא לערוך סדרה דוקומנטרית על גדולי ישראל מהדורות האחרונים, כאלה שעוד יש אליהם קשר של מסמכים ואנשים. מדובר על דמויות מעולמות שונים מאוד. “גם במדרשה חשוב לנו מאוד לחנך את הבנות שאין רק דמות אחת שהיא ‘גדול הדור’ היחידי. יש כמה וכמה כאלה, וצריך לדעת שלכולם יש מקום, שהרי כולם ישבו יחד בסנהדרין”. הדמות הראשונה עליה עובד הרב זאביק היא ה’בן איש חי’, שבאלול הקרוב ימלאו מאה שנים לפטירתו.

למרות שהוא עוסק בגדולי ישראל, הרב זאביק מתכוון להפיק סרטים לא רק עבור העולם הדתי, אלא “להקרין את אור בית המדרש לעולם כולו דרך הכלי הזה של הקולנוע”.