מתקשים בלימוד הגמרא? הרב הראל דביר מאיר את העניין מזווית חדשה ומשמחת
מכירים אותם? האלה שמגיעים מהבית עם אנגלית שוטפת, ועוברים בהליכה את כל המבחנים, בלי למצמץ. האלה שמדברים עם אמא שלהם בהפסקה, חצי בעברית חצי באנגלית… ואחר כך מתקדמים לתארים אקדמיים בלי הסיוט הזה ששמו אנגלית.
אבל בבית הספר זה עוד נסבל. רובנו לא דוברי אנגלית, וזה שיש אחרים יותר טובים מאיתנו, זה לא סוף העולם.
הבעיה הקשה יותר היא להיכנס לבית מדרש ולהתחיל ללמוד גמרא, כשכולם מסביבך דוברי ארמית חוץ ממך. הם כבר מקשים קושיות על רש”י, ואתה לא מבין מה זה ‘קא משמע לן’, ומה ההבדל בין ‘אלמא’ ל’אלמה’. יושב לך בצד בבושה, ומתנחם בגמרא הכחולה עם הפירוש, שמצילה אותך מבושה עוד יותר גדולה. ‘לא מספיק שקיבלתי על עצמי ציצית ותפילין, אני צריך ללמוד עכשיו גם שפה חדשה?’
אז האמת היא שארמית אינה אנגלית, וגמרא אינה לימודי חול. לימודי חול הם אמצעי, ולכן כמה שיותר קל ויותר קצר – יותר טוב.
לעומת זאת, לימוד תורה הוא מטרה (וכשמישהו מקבל פרנסה או כבוד מהתורה – הוא צריך לבדוק את עצמו היטב!), ולכן זה לא משנה שהחבר שלך לומד פי חמש מהר יותר ומסיים כל שבועיים מסכת אחרת, ואתה בשנה שלימה בקושי מסיים פרק ממסכת מגילה.
בבית המקדש הקריבו סוגים שונים של קרבנות: שוורים גדולים ויקרים, עופות קטנים, וגם מנחה שעשויה מסולת פשוטה. חכמים מלמדים שכל הקרבנות הללו שווים לפני ה’: “נאמר בשור הגס ‘אשֵה ריח ניחוח’, ובעוף הדק ‘אשֵה ריח ניחוח’, ובמנחה ‘אשֵה ריח ניחוח’. לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים”.
הכמות ממש לא משנה. ה’ רוצה את הלב שלנו, את העמל והחיבור, ובשביל זה לא צריך לשלוט לא בארמית ולא באנגלית. להיפך – דווקא מי שלא שולט, צריך להתאמץ יותר, ובפועל מגיע למקומות נעלים יותר בעבודת ה’. ובסופו של דבר, מניסיון, הוא גם מבין וזוכר יותר את מה שהוא לומד…
מאוד מחזק, יישר כוח.
בכל זאת עדיין איני בטוח שלימוד התורה הוא המטרה, שהרי הרב שמואל טל מלמדנו הרבה שצריך ללמוד את התורה “כדי להתקשר בשכינה” ו”כדי ליהנות מהאור הגנוז” ואומר שאחת הסיבות שאין בימינו “גדולים” כמו פעם שהיה הבעל שם טוב הקדוש, החוזה מלובלין, ועוד רבים, זה מכיוון שלא לומדים את התורה בצורה הראויה. אשמח אם משהו יוכל לענות לי על שאלתי.
תגובת הרב הראל דביר:
תודה רבה על הדברים. אכן, גם אדם שלומד דף גמרא עם שוטנשטין במשך שבועיים מתקשר בשכינה ומאיר את העולם בתורתו, לא פחות מחברו שמשקיע את אותה השקעה ומספיק ללמוד שלושה דפים ביום. זה מה שלימדונו חכמים – ‘אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים’. הכוונה, הלב שלנו, ההשתדלות שלנו – היא העיקר. והיא מה שיביא בע”ה להשראת שכינה בישראל. וגם אותו אחד שלומד שלושה דפים ביום – ככל שכוונתו תהיה טהורה, הוא יאיר לעולם יותר בתורתו. שהרי טובת השכינה ועם ישראל תהיה בראש מעייניו, ולא ההישגיות האישית שלו. יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה, מתוך אהבה גדולה לה’ ולעם ישראל ומתוך אמונה בכוח התורה, ולהעריך כל יהודי שלומד תורה.