הרבנית יפעת טל
לקראת יום הכיפורים
ראיתי לאחרונה פרסומת: “תמיד חלמת על… חופה תחת כיפת השמים… קבלת פנים בגן ירוק מרהיב… אולם גדול, חדיש ומעוצב…” ולבסוף מופיע שם האולם (שמור במערכת…) עם תת כותרת “גן לאירועים בלתי נשכחים”. אני מאחלת לכולם רוב שמחות, ולכל הרווקים שיזכו לזיווג מתאים ולחתונה בקרוב, ולאולם הזה שיהיה בהצלחה, שיזכו לחתן זוגות רבים בקדושה וטהרה ובפשטות…
הפרסומת הזאת המדברת על האירוע הבלתי נשכח, אירוע של פעם בחיים, התחברה לי למחשבות על יום כיפור – יום של פעם בשנה, שמשפיע על כל החיים. מה אני חולמת על יום כיפור? איך הוא יהיה? מה יהיה תחת כיפת השמים? ומה יהיה מרהיב? והעיקר – איך הוא יהיה בלתי נשכח? בלתי נשכח בתוכי, ובעיקר בעיקר בהוויה הפנימית שלי, ובמקום בו רגעי חיי המשמעותיים והאמיתיים נשמרים אצל ה’ יתברך אחד לאחד באהבה.
היום הזה שבא אחרי ראש השנה, בו המלכנו את ה’ על כל העולם וגם עלינו… היום הזה שמאגד את כולנו לאגודה אחת בתפילה ותחינה לגאולה, להמלכה, לזכות לבית המקדש ולעבודת המקדש שבכל יום, ובמיוחד ביום הקדוש ובמקום הכי קדוש ע”י האיש הכי קדוש… היום הזה הוא מרכז של השנה.
אז לפני הכל, ישנה השאלה מתוך איזה תדר פנימי אני מגיעה ליום הזה. כי ישנה נטיה להגיע אליו באווירה לא רק כבדה, אלא גם נזופה. כביכול חלילה ה’ מחפש אותי בסיבוב, והנה הגיע הרגע שבו סופרים את הטעויות, ויותר מכך: יתברר שכל הפשלות שעשיתי, הן בעצם – אני. וכל מה שניסיתי והשתדלתי והתאמצתי והתקדמתי, הכל לא שווה, אם התוצאות לא מספקות.
וואו, איזו אווירה קשה יכולה להיות סביב היום הזה, שיש בו וידוי שמפרט את כל החטאים והעוונות שעשיתי, “ונתנה תוקף” שמזכיר לי כמה אני ענן פורח, ובנוסף גם הפחד איך אני אעבור את הצום, חלשלושה שכמותי… אז הרגשות הם לכיוון של אשמה, קטנות, ולהיזהר שלא יגיע החבר שלהם – הייאוש…
אז זהו, שלא זה התדר להגיע איתו ליום הקדוש הזה, יום שכשמו מהותו – כפרה.
העולם נברא בתדר של אהבה. של טוב ושל טוב מאד. תדר של אמון באדם ושל אפשרות לתיקון.
בדור שלנו צריך לעמול כדי להתחבר לתדר הזה, כי יש בתוכנו אויב פנימי שממש מחזק את התחושה ההפוכה –מראה כמה אני אפס, מתעד את הפשלות ומגדיל אותן כך שהן תופסות את כל המסך הפנימי, וכל זאת בשיטות משלו. והוא מוכשר, אין ספק. וזה מתחבר לנטיה הנשית המוכרת, של לראות בסוף יום את כל הרשימה שלא הספקתי, ולא לספור את מה שכן… להגדיל את כל הפשלות למימדים ענקיים ולדעת שזהו, זאת אני… לראות איך השכנות והחברות הן משהו-משהו ולחשוב שכל הבעיות נמצאות רק אצלי… מכירות??? לצערי, זה יותר מדי מוכר.
אם פעם היו מספרים סיפורים על ענווה ושפלות, שהמסר שלהם הוא איך תרגיש שאתה אפס ותדע שאתה עפר ואפר, אז היום כולם במילא מרגישים ככה, וצריך לחזק בהם דווקא את האמון בעצמם, ואת הידיעה כמה הם אהובים.
אז איך מגיעים ליום כיפור?
בואו תשמעו סיפור על רבי זושא. “הרב הקדוש רבי זושא זי”ע עלה פעם אחת לבימה ואמר: הרי השי”ת אוהב אותנו כל כך! כמו שכתוב אהבתי אתכם אמר ה’, ואיך אפשר לעשות נגד רצונו וגעו כל הקהל בבכיה”. (זהב המנורה עמ’ קמה).
עולה רבי זושא לבימה ואומר: “אתם שומעים? ה’ כל כך אוהב אותנו! הוא ברא את האהבה, הוא מקור האהבה בעולם. האהבה שהוא אוהב אותנו היא כזאת, שמקיפה אותנו ומחיה כל תא בגוף שלנו. האהבה שלו היא התדר שבו הוא ברא את כולנו כעם, וגם כל אחד כיחיד. אנחנו מוקפים באהבה עצומה של ה’. אז איך אפשר לעשות משהו בניגוד לרצונו?
הרי מה שהוא רוצה מאתנו, גם זה ניתן באהבה. כל החוקים והכללים וההלכות, ניתנו מאיתו באהבה גדולה, כי הוא רוצה לכוון אותנו אל הטוב, ושחיינו יהיו מנוצלים למה שנועדו. מתוך כך הוא הנחה אותנו ולימד אותנו מה הוא רוצה שנעשה. אז איך אפשר לעשות משהו בניגוד לרצונו?”
כלך כך מרגש! רבי זושא בא לעורר את הציבור, ותראו את האופן – הוא מחזק את הבסיס הזה: הרי השי”ת אוהב אותנו כל כך, “אהבתי אתכם אמר ה’ ” אז מהמקום של אהובים, איך אפשר לעשות נגד רצונו?
שמע הקהל את רבי זושא, ופרץ בבכי. לא סתם בכי.
וואו, אני מדמיינת את הבכי הזה, איזה בכי מטהר. בכי שמחבר למקום הכי פנימי שלי, שיודע שה’ אוהב אותי, ושכל מה שעשיתי בניגוד לרצונו, ממש לא מתאים לי, ממש לא שייך לי.
בכי שאומר “ה’, גם אני אוהבת אותך! אני רוצה לעשות רק מה שאתה רוצה. לעשות רצוני כרצונך. כל מה שעשיתי בניגוד לרצונך הוא סתם חיצוני לי, הוא לא באמת אני!”
אני חושבת שכולנו מחפשות את הבכי הזה, כשאנחנו באות לתפילה ביום כיפור (מי מאיתנו שמגיעה… ומי שלא, היא – עם הילדים בבית, בין הטיטולים ולחמם אוכל ולהפריד בין הניצים ולהיזהר לא לכעוס ביום הקדוש ולהתעלם מכל הבלאגן שמסביב ואיכשהו ‘לגנוב’ תפילה שקטה כשהם נחים… ולא להתגעגע לימים שהלכה לתפילה אלא להודות שהגיעה לרגע הנפלא הזה… גם היא מקוה שאולי אולי יהיה לה רגע של פתיחת הלב ואולי היא תזכה אפילו לבכות). יש מקום פנימי שכל כך מחכה לבכי הזה – הבכי המטהר, שמטלטל אותי, שבא מהמקום הכי פנימי ומחבר אותי לשם.
כל כך חשוב לחבר את היום הזה, את הבכי הזה, לאהבה.
בואו, ננסה את זה.
עכשיו עכשיו כאשר את קוראת את הדברים, תעצרי לרגע ותני לזה מספר דקות. איפה שאת. תרגישי מעין קרן אור של ה’ הטוב יורדת אליך ועוטפת אותך באהבה. אהבה שלא נובעת מזה שאת מושלמת (כי את לא… כולנו לא… וגם לא אמורות להיות) וגם לא מזה שאת עובדת בלי הפסקה וגומרת את הכוחות שלך (אני מקוה שאת לא מתנהלת ככה אלא שומרת על עצמך). אלא אהבה עצומה על עצם היותך את והוא כביכול עומד לידינו ואומר לכל אחת מאתנו “אני אוהב אותך, את יקרה כל כך, אין מילים לאהבה שלי אלייך!”
“אני אוהב אותך ככה, כנתון. כי את בת שלי, ואת שליחה שלי, לעבור את מה שנועד לך”.
“את יודעת, אני איתך כל הזמן. רואה את מה שאת עוברת, רואה את ההתמודדויות שלך, את הרגעים השונים. יודע כמה קשה לך לפעמים. אוסף את הדמעות. הלוואי שיכולתי להראות לך בגלוי כמה את אהובה, אבל פה בעולם את צריכה לעמול כדי להרגיש את האהבה שלי”.
הצלחת? אם כן, אני מציעה שתנסי לתת לזה כמה דקות ביום. ממש ככה. בכל יום ויום! נשמע מוגזם? אני רצינית לגמרי. אל מול כל החושך מבחוץ ומבפנים, זה כל כך מתבקש! להתחבר ל”ה’ אורי וישעי”. וטוב להתחיל עכשיו, כשהמלך בשדה…
בואו נמשיך עם רבי זושא. ישנה האמירה הידועה מפיו “שאמר שזאת יודע שלא יענש בעולם הבא בשביל שלא היה כמו הבעל שם טוב או כמו הרב ר’ ר’ בער ז”ל [לכאורה הכוונה למגיד ממזריטש זצ”ל], כי אין לו נשמה גדולה כמוהם ואין לו גוף קדוש כהם, אבל מזה ירא הוא חלילה כשיאמרו לו מדוע לא היית כמו זוסיא כמו שאתה נבראת להיות, ואמר בזה הלשון: זושא, למה אתה לא זושא?” (זהב המנורה עמ’ קכ).
ואם נקרא את דבריו מתוך ההבנה שחידדנו, נראה שהוא אומר כאן, שכל אחת מאתנו נבראה להיות היא. ה’ יתברך לקח את החומרים הכי טובים שלו, ויצר אותה. אותי. אותך. בדיוק בדיוק עם הכוחות והכשרונות, ההתמודדויות ומערכות היחסים. עם הנתונים מילדות והנתונים מעכשיו. הנה הסיפור של כל אחת מאתנו. והיא – גיבורת הסיפור.
אז, אומר רבי זושא – את יודעת כמה את אהובה? וגם ייחודית. יצרתי אותך באופן מדוייק ואישי כדי שתצאי מזה הכי את שאת יכולה להיות. מלאת אוצרות. בואי תהיי את! שמחה, מאמינה בטוב שבך, מאמינה באהבת ה’ אלייך. שליחה לטוב, יוצרת. בואי תתקרבי אלי, בואי תאפשרי לעצמך – להיות!
והנה מגיע יום הכיפורים ובאמתחתו בשורה: כל העבירות והפספוסים שלנו – נתוודה עליהם, כי הם לא באמת אנחנו. ניישר אליהם מבט מתוך הידיעה שאנחנו בוחלים בהם. מתפללים להיפרד מהם. היום. לעולם.
אמר ר’ עקיבא “אשריכם ישראל” איזה מאושרים אנחנו, כי אנחנו מיטהרים לפני ה’, והוא גם זה שמטהר אותנו. כן, זה אותו אחד – זה שנמצא איתנו בכל רגע של עמל, וזה שאליו מגישים את כל הרגעים האלה. והוא, שברא אותנו בתדר של אהבה ומקיים אותנו באהבה, שמח במאמצים שלנו!
שנזכה להתחבר לאהבה של ה’, ולאהוב את עצמנו, להאמין בטוב שבעולם ושבתוכנו, ולהיות הכי אנחנו שנועדנו להיות!
שנזכה עם כל ישראל לשוב בתשובה שלמה, להתפלל מהלב וייענו תפילותינו של הכלל ושל הפרט במהרה! שנזכה לגאולה השלמה ולעבודת כהן גדול בבית המקדש השנה!